את הדבר הכי שימושי שלמדתי באמריקה לא לימדו באוניברסיטה. למדתי אותו במסיבות בית.

בפעם הראשונה שנכנסתי למסיבת בית אמריקאית הייתי סטודנט טרי באוניברסיטת נורת' קרוליינה בצ'אפל היל. בית ישן ליד הקמפוס, דשא שראה ימים יפים יותר, מוזיקה מהסלון, וכוס אדומה ביד של כל אחד. לא הכרתי שם אף אחד. אף אחד לא הכיר אף אחד. וזה היה לגמרי בסדר.

תוך עשר דקות מישהו שאל אותי מאיפה אני, מישהי צחקה על המבטא, ומצאתי את עצמי שופט בתחרות בירה פונג בין שני אנשים שהכירו חמש דקות לפניי. אף אחד לא שאל מה אני עושה בחיים. אף אחד לא סרק אותי מלמעלה למטה. הדלת הייתה פתוחה, פשוטו כמשמעו, ומי שנכנס בה היה שייך.

עמדתי שם עם הכוס האדומה והבנתי משהו שלקח לי עוד שנים לנסח במדויק: זאת לא מסיבה. זאת מכונה שמייצרת חברים. האמריקאים בנו סביבה תרבות שלמה, ואצלנו היא פשוט לא קיימת.

נעים מאוד, שי

רגע לפני שנמשיך, כדאי שתדעו עם מי אתם מדברים. כי חלק ממה שאני עומד לספר נשמע מומצא, ואני מעדיף שתוכלו לגגל הכל.

למדתי ב-UNC צ'אפל היל, האוניברסיטה הציבורית הראשונה של ארצות הברית, ושיחקתי שם טניס במסגרת הקלאב. את הטניס התחרותי שיחקתי בקולג' ב-Nassau CC, עד הנציונלס. במקביל הצטרפתי ל-AEPi, האחווה היהודית הגדולה בעולם. חיים של בית אחווה, עם כל מה שזה אומר, ובשיא שלהם יצא לי לייצג את האחווה באליפות הארצית שלה. ילד ישראלי בין מאות אמריקאים עם ג'רזי של האותיות היווניות שלהם. חוויה מעצבת, בלשון המעטה.

בבית של אחווה אתה לומד מהר דבר אחד: איך לוקחים חבורה של זרים גמורים והופכים אותם, בתוך סמסטר אחד, לאנשים שיסחבו אחד את השני הביתה בשלוש לפנות בוקר. יש לזה שיטה. יש לזה כללים. ומי שגדל על זה, כבר לא מסוגל להסתכל על "נטוורקינג איוונט" בתל אביב בלי לחייך.

מה עושים עם כל זה בישראל

חזרתי לארץ, והטניס נשאר. הוסמכתי במכון וינגייט, והתחלתי לאמן. עם השנים עברו אצלי גם שחקנים שהגיעו לדירוג ארצי, וכשהרגשתי שאני חוזר על אותם משפטים בפעם האלף, כתבתי אותם: שני ספרי טניס באנגלית, אחד למתחילים ואחד על אסטרטגיית משחק, שנמכרים עד היום באמזון.

ואז הגיע הפרויקט הכי קשה שלי: אני. בשיא שקלתי 124 קילו. מאמן טניס ששוקל 124, תעכלו את זה רגע. ניסיתי את כל מה שכולם מנסים, והתוצאה הייתה כמו אצל כולם: מטוטלת. מה שעבד בסוף היה להפסיק להאמין לכוח רצון ולהתחיל למדוד: שינה, דם, אימונים, אוכל. ירדתי 30 קילו בחצי שנה, כתבתי על השיטה ספר בשם Younger, Leaner, Optimized, והיום המונה עומד על 41 קילו פחות: מ-124 ל-83.

אחרי השבעה באוקטובר כתבתי משהו אחר לגמרי: רומן מדע בדיוני בשם Signal Lost, על פיזיקאי ישראלי שהודעת טקסט אחת שלו עוברת בטעות דרך מכונת זמן, והוא מגלה שההודעה הזאת היא הסיבה היחידה שהחברה שלו עדיין בחיים. הספר נולד מהתקופה ההיא ומהשאלה שכולנו שאלנו: מה היינו עושים עם הזדמנות אחת לשלוח הודעה אחורה בזמן.

בין לבין הספקתי לטייל ביותר ממאה מדינות, לצבור סטטוס פלטינום במריוט וב-IHG וגולד בהילטון, ולהקים בתל אביב עסק של סדנאות וריטריטים של אקרו יוגה. כן, אני יודע בדיוק איך הפסקה הזאת נשמעת. תחזיקו מעמד עוד רגע, כי יש לה תפקיד בסיפור.

ארבעת הספרים, כולם באמזון. לחיצה על כריכה פותחת את עמוד הספר.

מסיבת בית אמריקאית היא לא אירוע. היא טכנולוגיה ליצירת חברים. ואף אחד לא ייבא אותה לישראל.

אז למה דווקא מסיבות

כי כשהסתכלתי על כל הדברים שעשיתי, ראיתי חוט אחד שמחבר ביניהם: כל פעם שהצלחתי במשהו, זה קרה בתוך קבוצה שהרגשתי בה בבית. באחווה, בנבחרת, בקהילת האקרו. והדבר שהכי חסר לי מאמריקה היה לא הקמפוס ולא המגרשים. זה הפורמט: מקום שנכנסים אליו לבד ויוצאים ממנו עם אנשים.

אז התחלתי לבנות כאלה בעצמי. קהילת אקרו יוגה בתל אביב שנפגשת כל שבוע. קהילות טניס ופדל, כולל אליפות קהילתית שרצה ממש בימים אלה. קבוצת טיולים ספונטניים שממריאה יחד לחו"ל, לערים שמתמלאות בסטודנטים בדיוק בשבוע הנכון. ומי שמכיר אותי יודע: אני לא בונה "אירועים". אני בונה מקומות שאנשים חוזרים אליהם.

ולפני חודש סגרתי את המעגל: הבאתי את מסיבת הבית האמריקאית לגינה שלי בהוד השרון, וקראנו לזה The Garden Social. משחקים שעושים את ההיכרות במקום סמול טוק. מארחים שדואגים שאף אחד לא עומד לבד בפינה. כמעט כולם מגיעים בלי להכיר איש, בדיוק כמו שצריך.

למה זה עובד, גרסת החנון

יש סיבה שכמעט כל החברים הקרובים שלכם הם מלפני גיל עשרים ושלוש, והיא לא שמשהו בכם התקלקל. חברות דורשת שעות משותפות, הרבה יותר משנדמה לנו, והחיים הבוגרים פשוט הפסיקו לספק אותן.

מסיבת בית טובה דוחסת לתוך ערב אחד את מה שלוקח לחיים הבוגרים חודשים: שעות רצופות עם אותם אנשים, משימה משותפת מטופשת מספיק כדי לשבור ריחוק, ומרחב שאי אפשר להיעלם בו לתוך הטלפון. זה כל הסוד, והוא עובד כבר מאה שנה בכל קמפוס אמריקאי. הוא רק חיכה שמישהו יתרגם אותו לעברית.

וספוילר אחד קטן

בשבועות הקרובים אני פותח משהו חדש שנקרא Vibes: מועדון לאנשים שמגיעים לבד. מסיבת בית חודשית, אקרו יוגה חינם כל סוף שבוע, וטיולים לחו"ל במחיר עלות, עם הסטטוסים שלי במלונות. עוד לא פתחתי את זה רשמית ואין קישור בכוונה. מי שנמצא במסיבות שומע ראשון, ככה זה תמיד עובד אצלי.

תכלס, את כל הביוגרפיה הארוכה למעלה אפשר לסכם במשפט אחד: אני יודע לבנות מקומות שנכנסים אליהם לבד ויוצאים מהם עם חבורה. למדתי את זה עם כוס אדומה ביד בצ'אפל היל, ואני עושה את זה היום עם פיצה בגינה בהוד השרון. ההבדל היחיד: אצלי לא צריך ויזה, וגם הבירה יותר טובה.