מכרתי 104 כרטיסים למסיבה בגינה שלי. הנה בדיוק כמה זה עשה.
ארבעה שבועות של מכירות, כפתור תשלום שמת בשקט לשלושה ימים, מחיר שעלה מ-40 ₪ ל-130 ₪ ואנשים שקנו דווקא בסוף. זה הפירוט המלא של המהדורה הראשונה של The Garden Social, כולל השורה התחתונה.
רוב האנשים שקנו כרטיס למסיבה שלי ב-30 ביולי לא הכירו שם אף אחד. לא אותי, לא את אביגיל, ולא אחד את השני. הם שילמו כדי להיכנס לגינה של בן אדם שהם מכירים מאינסטגרם, בעיר שרובם לא גרים בה, בלי לדעת מי עוד יהיה שם. אם זה נשמע לכם מוזר, אתם בחברה טובה. גם לי זה נשמע מוזר, ואני זה שאירח.
אני כותב את הטור הזה כי כשאני מספר לאנשים על הערבים האלה, השאלה הראשונה כמעט אף פעם היא לא "היה כיף". היא "רגע, אנשים באמת משלמים על זה?". אז במקום לענות בעל פה, פתחתי את מערכת החשבוניות והעתקתי משם הכל. כמה כרטיסים, באיזה מחיר, באיזה אמצעי תשלום, מה ירד בעמלות, מה שילמתי לברמן ולניקיון, ומה נשאר בסוף.
כל מספר בטור הזה מגיע מהמערכת. שום דבר כאן לא מהזיכרון ולא מהתחושה.
ארבעה שבועות, ובהתחלה כרטיס ביום
פתחתי את המכירות ב-2 ביולי. בעשרת הימים הראשונים מכרתי בין כרטיס אחד לשלושה כרטיסים ביום. בקצב הזה הייתי מגיע לערב עם בערך שלושים איש בגינה, וזה בדיוק המספר שהופך מסיבה למפגש מביך של חצי אולם ריק.
ואז יש שלושה ימים שקופצים ביומן: 11 כרטיסים ב-13 ביולי, 9 ב-20 בו, 10 ב-22. אני יודע בדיוק מה קרה בשלושת הימים האלה, כי בכל אחד מהם שלחתי משהו. באחד תיקנתי תקלה שאספר עליה עוד רגע, בשני שלחתי הודעת וואטסאפ מעודכנת לכל מי שכבר קנה, ובשלישי יצא הסבב הראשון של המיילים.
זאת המסקנה הכי פחות מרגשת ובו זמנית הכי שימושית מכל הסיפור. אין ימים שבהם "המסיבה נמכרת מעצמה". יש ימים שבהם שלחת משהו, וימים שבהם לא.
ואז הכפתור מת, ואף אחד לא אמר לי
בשבוע הראשון של יולי הפסיקו להיכנס תשלומים. לא ירדו, נעצרו. אנשים המשיכו למלא את הטופס בעמוד, המשיכו להיות מועברים לעמוד התשלום, והחשבוניות פשוט הפסיקו להגיע. שלושה ימים, אפס.
הדבר המפחיד בתקלה כזאת הוא שהיא לא נראית כמו תקלה. העמוד עלה כרגיל. קישור התשלום היה פעיל. קישורים אחרים באותו חשבון גבו כסף באותם ימים בלי שום בעיה. מבחוץ הכל תקין, ופשוט קונים פחות. אני כמעט השלמתי עם זה.
מה שהציל אותי היה שהסתכלתי על היחס ולא על הסכום. בעמוד יש שלב שבו אנשים ממלאים שם וטלפון ורק אחר כך עוברים לתשלום, וזה אומר שאני יודע כמה אנשים התחילו לשלם ולא רק כמה סיימו. לפני התקלה בערך שישה מכל עשרה שהתחילו גם שילמו. בשלושת הימים ההם הנתון הזה היה אפס, בזמן שהטפסים המשיכו להיכנס. מספר אחד יבש שצועק שמשהו שבור.
הפרט שהכי נשאר איתי הוא שאחת הבנות כתבה לי שהיא שילמה, ולא היה לזה שום זכר בשום מקום. הנחתי שהיא מתבלבלת. היא לא. היא באמת שילמה כמה ימים אחר כך, כנראה אחרי שניסתה שוב. לא נעים לגלות שהאדם היחיד במערכת שידע שהיא שבורה היה הלקוחה.
אל תסתכלו רק על כמה כסף נכנס. תסתכלו כמה אנשים התחילו לשלם וכמה סיימו. הפער בין שני המספרים האלה הוא המקום שבו הכסף נעלם.
המחיר עלה פי שלושה, והמכירות דווקא האיצו
התחלתי ב-40 ₪, עליתי ל-50, ואחר כך ל-80. ביום המסיבה עצמה מכרתי את הכרטיסים האחרונים ב-130 ₪. זה מה שאנשים שילמו בפועל:
סולם המחירים כפי ששולם בפועל
חמשת הימים האחרונים, כשהמחיר היה הכי גבוה שהיה, הכניסו 2,060 ₪. זה 36 אחוז מכל ההכנסה של הערב, בשישית מהזמן. הכרטיסים הכי יקרים נמכרו הכי מהר.
אני לא הולך למכור לכם שזה סוד תמחור. אני חושב שההסבר פשוט הרבה יותר. בהתחלה אנשים קונים כרטיס למסיבה. בסוף הם קונים כרטיס למסיבה שברור שקורית. ההבדל בין שני הדברים האלה שווה, במקרה שלי, יותר מפי שלושה במחיר.
עוד נתון שהפתיע אותי: 12 אנשים קנו יותר מכרטיס אחד באותה קנייה. הם לא רק החליטו לבוא, הם החליטו לגרור מישהו. זאת בעיניי העדות הכי טובה שיש לפורמט הזה, והיא לא ציטוט שביקשתי ממישהו לכתוב לי. זאת התנהגות.
איך משלמים על מסיבה בישראל
לא ציפיתי שזה יהיה מעניין, ובכל זאת. מתוך 90 חשבוניות, 44 שולמו בביט, 40 בכרטיס אשראי ו-6 בפייפאל. ביט לבדו הוא 53 אחוז מהכסף.
אם אתם מוכרים כרטיסים לקהל ישראלי ואין לכם ביט בעמוד התשלום, אתם לא מוותרים על אמצעי תשלום. אתם מוותרים על החצי.
וכמה זה עשה בסוף
כל שקל, בשורה
וכמה עלה למלא את הגינה
עד כאן זה נקרא כאילו הכסף פשוט נכנס מעצמו. הוא לא. חלק גדול מהאנשים שקנו כרטיס הגיעו ממודעה ממומנת, ועל זה שילמתי.
הרצתי חמישה קמפיינים לערב הזה, אחד לכל קהל: ישראלים, עולים, דוברי רוסית, ועוד שניים קטנים שכיביתי אחרי יומיים כי לא הלכו. ביחד הם עלו 654 דולר, שזה בערך 1,985 ₪ לפי שער הדולר של יולי.
מה הפרסום החזיר
אז למה בכלל לפרסם את זה. כי בשוק שבו כל אחד מוכר "קהילה", המספר הזה הוא ההבדל בין מישהו שמארח ובין מישהו שמדבר על אירוח. 2,249 ₪ זה לא כסף שמשנה חיים. זה בערך מה שמארח סביר מוציא מערב אחד אחרי שהוא שילם למי שצריך. אבל הוא אמיתי, הוא מתועד, וכל מי ששוקל לקנות כרטיס לערב הבא יכול לראות בדיוק לאן הכסף שלו הולך.
המהדורה הבאה כבר במכירה
דיסקו 95, חמישי 20.8, אותה גינה, דלתות ב-20:00. בכניסה עומד סטנד עם בגדי דיסקו, אז "אין לי מה ללבוש" כבר לא תירוץ. נכון לכתיבת השורות האלה כבר נמכרו 23 כרטיסים, והמחיר עולה בדיוק כמו שהוא עלה בפעם הקודמת.
אני רוצה כרטיס ל-20.8 ←איך הערב בנוי, בפועל
זה החלק שאנשים מניחים שהוא אלתור, והוא בדיוק ההפך. הערב בנוי מראש, וכל רכיב בו קיים כדי לפתור בעיה אחת של מישהו שנכנס לבד.
המבנה של הערב
- דלתות ב-20:00, ומי שמגיע בזמן מקבל פיצה חמה. אנשים מאחרים כי הם מפחדים להיות הראשונים בחדר. סיבה קטנה להגיע בזמן שווה יותר מכל תזכורת.
- תגי שם וטוש עבה. נשמע קרינג'י, עובד קסם. אף אחד לא ניגש לדבר עם מי שהוא לא זוכר איך קוראים לו.
- מעגל פתיחה ב-21:00. רבע שעה, כל אחד אומר שם ומשהו קטן. מהרגע הזה כולם כבר "מכירים" וכל שיחה נפתחת לבד.
- משחקים במקום סמול טוק. המשחק עושה את ההיכרות במקומכם, וזה מוריד את כל הלחץ ממי שלא יודע איך פותחים שיחה.
- מארח אחד תמיד פנוי ולא שותה. התפקיד היחיד שלו הוא לזהות מי עומד לבד ולחבר אותו למישהו.
- כללי בית שמפורסמים מראש, וכתובת שנשלחת רק אחרי הרשמה. שני הדברים האלה נכתבו בשביל מי שמתלבטת אם ללכת לבד לגינה של אדם שהיא לא מכירה.
מה כן קרה בערב עצמו
שלושה דברים אני יכול להגיד כבר עכשיו.
הראשון, ההגעה. מתוך 104 אנשים שקנו כרטיס הגיעו בערך 80. שימו לב למילה "בערך". זה המספר היחיד בטור הזה שלא בא ממערכת אלא מהעיניים שלי בדלת, ולכן אני לא מתייחס אליו כמו לשאר. מה שהוא אומר זה שבערך אחד מכל ארבעה שילם ולא הגיע. אני לא סופר את זה כהפסד. הכרטיס עשה בדיוק את מה שהוא נועד לעשות, וגם מי שלא הגיע מימן את הערב של מי שכן.
השני, מה הייתי משנה בערב עצמו. כלום. אין לי תשובה טובה לשאלה הזאת, ואני מעדיף להגיד את זה מאשר להמציא לקח שיישמע חכם. שלושת הדברים שאני משנה ב-20.8 נוגעים כולם למכירה, לא לערב.
השלישי, מה שלא תכננתי. אחד הרמקולים מת באמצע. זה נשמע כמו פרט טכני קטן, וזה לא, כי מוזיקה היא מה שמחזיק חדר של אנשים שלא מכירים אחד את השני. ערב שלם נבנה מראש ואז נופל על ציוד. ב-20.8 יהיה רמקול גיבוי, וזה כל הלקח.
שאר מה שקרה שם, מהמעגל ועד מי נשאר אחרון, זה טור נפרד שאכתוב כשאסיים לאסוף את התמונות. לא אכתוב כאן סצנות שלא אוכל להראות.
שלוש שאלות שאני מקבל כל שבוע
"אני מגיע לבד ולא מכיר שם אף אחד"
זאת ברירת המחדל, לא החריג. רוב מי שקנה כרטיס למהדורה הראשונה לא הכיר שם איש, ובדיוק בשביל זה קיימים תגי השם, מעגל הפתיחה והמשחקים. אם כולם היו מגיעים עם החברים שלהם, לא היה לזה טעם.
"מוזר לשלם על מסיבת בית"
הבנתי את זה, ולכן פרסמתי למעלה את הפירוט המלא. אבל יש לכרטיס תפקיד שני, פחות נעים ויותר חשוב: הוא מסנן. מי שמשלם מגיע. ערב שכולו הרשמות חינם מתמלא באישורי הגעה ומתרוקן ביום שישי בערב.
"ואם יהיה מביך"
הסיכון האמיתי הוא לא שיהיה משעמם. הוא שתעמדו עשרים דקות בפינה עם כוס ביד. בשביל הרגע הספציפי הזה יש מארח שלא שותה ושזה כל התפקיד שלו בערב, וגם המעגל בשעה עגולה שמוציא את כולם מהפינות בבת אחת.
מה אני משנה ב-20.8
שלושה דברים. הראשון, אני מתחיל למכור מוקדם יותר ולא נותן לעשרת הימים הראשונים להיות איטיים כמו שהיו. השני, אני בודק את עמוד התשלום בעצמי אחת לכמה ימים, כי כבר ראיתי כמה בשקט הוא יכול ליפול. השלישי, בגדי הדיסקו על הסטנד בכניסה, כי "אין לי מה ללבוש" הופיע יותר מדי פעמים בהודעות כדי להיות מקרי.
מה שלא משתנה זה השלד. אותה גינה, אותן דלתות ב-20:00, אותו מעגל, ואותה הנחת יסוד: אתם מגיעים לבד, ובשאר אני מטפל.
נתראה בגינה
דיסקו 95 · חמישי 20.8 · הוד השרון · דלתות 20:00 · הכתובת נשלחת אחרי ההרשמה. מי שמגיע עם פתיחת הדלתות אוכל פיצה על חשבוני.
אני בפנים ל-20.8 ←
